*
לפני ימים אחדים פגשתי גנן. שאלתי אותו על החום ועל העצים. הוא נאנח ואמר שהשזיף מבולבל, הוא חושב שכעת הגיע האביב וכבר מתחיל לפרוח. סיפרתי לחבר ששב לא מזמן מהודו והוא הנהן ואמר, גם באירופה הזמן פקע, כבר שלג וקפוא. בהודו גשם עודף יורד ומרטיב את היבולים, שהאיכרים לא יכולים לקצור כי המספוא ספוג מים. לפרות לא יהיה מה לאכול, ובהודו אם אין פרה אין תורה, אבל גם יהיה רעב, כי זו חברה חקלאית במובן הכי פשוט. אז מה הם עושים? שאלתי. הוא הסביר: הם מכנסים את האלים להתייעצות.
*
בחמישי בערב עזבתי את חיפה לכיוון תל-אביב. לא בגלל הלהבות. הדרך הובילה לאירוע זמרשת "לכבוד החנוכה" ולכבוד ימי-הולדת של משוררים ומלחינים, בהם שלונסקי, מרים ילן-שטקליס ולוין קיפניס. לא היה לי שביב מצב-רוח, אבל לא היתה ברירה, כי אדם יקר לי במארגנים. עשינו טבילת אש למנהרות, תוך דקות היינו כבר על כביש החוף. הרדיו היה פתוח, השמיים בגווני יום הדין, הדיווחים השוטפים של הגל האדום עם האוטובוס המפוחם, האש והריח עשו לנו לבכות. עצרנו בצד.
*
בית אורן הוא הבית הנפשי של חבר קרוב. אני זוכרת תמונות שלו מתוך הירוק, הראש שלו כמו פרח עולה מן הצמחים. הוא עכשיו לא בארץ ואני יודעת שהוא שבור לב. אני זוכרת את המשפט הפותח שהוא כתב לקורות החיים הפרוזאיים שלו: נולדתי וגדלתי בכרמל (ואז אמרתי לו: עגול מדי. וזהו, עכשיו המשפט שרוף).
*
יָד, מַכּוֹשׁ, טוּרִיָּה וְקִלְשׁוֹן
הִתְלַכְּדוּ בִּסְעָרָה,
וְנַדְלִיקָה שׁוּב,
שׁוּב אֶת הָאֲדָמָה,
בְּשַׁלְהֶבֶת יְרֻקָּה.
(מתוך שורו, הביטו וראו)
האירועים בזמרשת מתחילים תמיד בשירה עזה מלוא הגרון של "שורו הביטו וראו". בעידן מפוכח ורציונאלי, מלא ביקורת עצמית על מי שהיינו ומי שאנו, "הוֹלְכִים וְאוֹבְדִים הַשִּׁירִים, רַק הֵדָם הַקַּל לָנוּ יַעַן" (מתוך מה יפים הלילות בכנען). עבורי יש קסם רגעי בשירה מלאת התלהבות של השיר הזה, המתמסרת לחגוג "מה גדול היום הזה". אש יוקדת בחזה, אבל עם השיר על השפתיים, המחרשה פולחת תלם אחר תלם בתודעה: איך ומתי הפכה האש הפנימית שכווננה להפריח את הארץ לאש לא מרוסנת. אנו מוכשרים להטיל פצצות בתועפות מן האוויר, אבל אין לנו מים, המרגוע הרך, משיב הנפש, המזרים והמצנן, שבו אפשר "להדליק את האדמה בשלהבת ירוקה", אם אכן שלהבת ירוקה הוא שם יאה לצמחיה.
*
אֵלִי, אֵלִי
שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם
הַחוֹל וְהַיָּם,
רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם,
בְּרַק הַשָּׁמַיִם,
תְּפִלַּת הָאָדָם.
(מילים: חנה סנש
לחן: דוד זהבי)
השיר שפתח הפעם.
*
אני פותחת את הספר טיולים בפלסטין: רשימות על נוף הולך ונעלם. המחבר, הסופר ועורך-הדין הפלסטיני רג'א שחַאדֶה,משוטט בספר בתוך הנוף המתעוות, המושחת, בו הגדר היא צמח בר, כשהוא מעלה זיכרונות מהימים בהם "לצאת לסרחַה" פירושו היה לשוטט חופשי, לכל אשר יישאוך רגליך, ללא רסן (מה שכמובן, הוא נחלת גברים). התקריב אל הנוף ובפרט אל הגבעות הירוקות המתוקות של רמאללה, עובר דרך מיתולוגיה משפחתית, דרך משעולי היסטוריה צבאית ומשפטית בה הנוף טולטל לשווא והופקע פעם אחר פעם עד שנחנק בבטון, במחסומים ובעוצר, בשפכים, בכבישים למתנחלים בלבד, ובצמא. המחסור במים הפקיר את האדמות החקלאיות לגידול עצי זית ותו לא. יבשו הגפנים. המסמך העצוב, הענייני והפיוטי הזה משרטט את רחבי פלסטין שנופיה היפים היו למרמס, כשהדאגה והאהבה לסביבה מהאחראים הלאה, כאחות הצל של השריפה היום בכרמל.
*
בהיוולדו, האדם רך וחלש,
במותו – קשה ונוקשה
ריבוא הדברים, השיחים והעצים,
בהיוולדם הם רכים וגמישים,
במותם – מיובשים וצפודים.
לכן נאמר:
קשיות ונוקשות הן בנות לווייתו של המוות,
רכות וחולשה – בנות לווייתם של החיים.
לפיכך:
הנוקשה בכלי הנשק לא יגבר,
הנוקשה בעצים לא ייכרת
לכן: הקשה והנוקשה מוצא את מקומו למטה,
הרך והחלש – למעלה.
(מתוך ספר הדאו
בתרגום דן דאור ויואב אריאל)
*
מַיִם! מַיִם! הָבוּ מַיִם!
כִּי צָמֵאנוּ מַיִם!
כִּי צָמֵאנוּ – מִי יַרְוֵנוּ,
מִי יִתְּנֵנוּ מַיִם!
(מתוך שיר המים
מילים: אברהם שלונסקי;
לחן: אלכסנדר אוריה בוסקוביץ')
